II Conferência L'Abri Brasil - 14, 15 e 16 de Agosto/09

Por uma fé que pensa,
por uma razão que crê.

[Saiba mais...]

Natashenka

Por Igor Miguel

Uma notícia surpreendente me atingiu em cheio hoje quando lí o título de uma matéria do Jornal Zero Hora com o seguinte título: "Menina era criada junto com cachorros". Eu já tinha ouvido falar de casos similares. Crianças que viviam confinadas em casas, barracos ou outro espaço, cujo convívio social era restrito, as vezes conviviam com animais, completamente isoladas de outros seres humanos ou pouco contato com humanos e que quando tinham algum convívio social apresentavam um comportamento animalizado.

Isso foi o que aconteceu com Natashenka. Uma menina russa de 5 anos, residente na Sibéria que vivia em um apartamento confinada com cães e gatos e que apresentava um comportamento similar aos dos animais com quem convivia. Segundo a matéria, ela arranhava e emitia sons similares a gatos e cães.

Talvez o que chame mais a atenção neste artigo, seja o sentimento de revolta ou o desconforto ao vermos um pai que abandona sua filha neste estado, etc. Certamente, este é o objetivo da matéria: chocar.

Porém, a violência do tratamento que a menina Natashenka recebe não concentra-se no espetáculo de horror envolvido no abandono ou como foi encontrada, não é simplesmente o abandono. A pior agressão, foi sua privação de humanidade.

Diferente de outros seres existentes no mundo, o homem é um ser 'dependente' de educação. Ele precisa ser 'instruído'. O homem não nasce com instinto ou programado. Ele precisa ser instruído, carece migrar do estado de ser 'biológico' para o estado de ser-humano em toda sua integridade.

Misterioso pensar que o homem é este ser, que para ser, precisa do outro. Sem o outro, ele nunca é plenamente ele mesmo. Isso levanta um problema interessante. Se precisamos tanto do outro, se dependemos tanto de relacionamento, por que o mundo moderno enfatiza tanto a singularidade, a individualidade e a solidão?

Essa é a contradição! Natashenka é a evidência mais forte, é a expressão mais explícita desta privação do outro. Mas, quantos de nós não somos 'menos-humanos' em maior ou menor grau? Quantos de nós nos isolamos ou isolamos o outro e nos arranhamos em nossos guetos? Quando trocamos esse contato com o humano, pela mídia de massa, pela TV, pelas interações interfaceadas por objetos, não estamos tirando a alma ou abstraindo nossa humanidade?

Natashenka tinha tanta sede pelo outro, que se abriu ao que tinha (gatos e cães) e absorveu o que eles lhe apresentavam. Porém, quem é o nosso outro? Quem é ou quem são estes que matam nosso desejo de ser? Com quem seremos parecidos, quem nos fará a sua imagem e semelhança?

Dolorido pensar, que as vezes, no lugar de cães e gatos, temos nos domínios de nossas relações pessoas egoístas, impulsivas, manipuladoras ou arrogantes. As vezes, a antiga e não antiquada ética bíblica, dizia '... não se assente na roda dos escarnecedores...' (Salmo 1), era uma antiga advertência ao risco de que certas relações sociais não são adequadas.

Eu preciso do outro humano, do outro plenamente humano. Mas, se outro não estiver lá como homem, mas como coisa e que já assumiu a vida animalizada, impulsiva e imediatiazada, como redimí-lo? Como trazê-lo para a vida?

A pergunta é: Se o homem é um livro que está aí para ser escrito, o que pode ser escrito nele? Que palavras podem ser usadas? Que caligrafia usar? Quais caracteres? Que idioma? Que escritor ou escritores podem compor minha biografia?

Natashenka foi jogada aos cães e nós fomos jogados a quem? Natashenka está possuída pelos gatos que a mediaram e quem vai me mediar? Quem ou que permitirei que entre em minha consciência?

São várias perguntas, que desencadeiam uma série de possibilidades. Sinceramente, o que precisamos para continuar plenamente humanos é de sabedoria.

Estudando provérbios, deparo-me frequentemente com o termo 'sabedoria' (em hebraico 'chochmá'). Interessante pensar que 'sabedoria' para o hebreus, não tem a conotação que os gregos davam para 'sofia' (sabedoria em grego). Para os gregos, a sabedoria teórica determinava um comportamento virtuoso. Para os hebreus 'saber' e 'viver' são faces indissociáveis da mesma moeda. Sabedoria é o 'saber-viver', que realizar-se plenamente no mundo é a consciência de se estar presente na vida.

Sabedoria é transmitida de humano para humano, funda-se na tradição e na memória. A sabedoria vem de alguém, que recebeu de alguém e que foi passando pelas gerações. Sabedoria e tradição ligam-se, fundem-se. Animais não podem produzir tradição, pois são imediatos, estão ligados às necessidades imediatas de seu instinto. Nós homens, somos 'mediatizados' pelo outro, pelo símbolo, pela palavra e pela presença do 'mediador' cultural: o outro.

O pai dá significado, a mãe dá significado, mestres dão significados e nos ensinam a 'saber-viver', pois são mediadores entre a realidade bruta e a realidade pensada.

O mundo moderno derrubou a figura paterna, a idéia do sábio ancião, do "velho barbudo" cheio de experiências de vida e segredos do passado. A voz da vovó não pode ser ouvida, a faculdade não deixa, a ciência roubou o direito dos sábios. Nos perdemos, pois perdemos a memória, perdemos o desejo de ouvir o humano. Trocamos a sabedoria, pelos grunidos, ruídos, latidos e mios de um mundo cada vez menos humano, cada vez menos à imagem e semelhança de Deus.

O convite inevitável é: Sente-se aqui, quero te ouvir. O que pensas? O que podes me dizer? Fale-me alguma coisa! Precisamos ouvir, precisamos conversar mais. Precisamos discernir o que nos é posto como verdade. Julgar a realidade sem piedade, não aceitar qualquer som ou imagem que nos impõem. Discernir o tempo e o espaço, a música e a imagem, pedir ao vovô para me explicar o azul do céu, a imensidão do mar e pedir que minha mãe me explique a razão da vida.

יש חיים מעבר לווינוס

בידי איגור מיגל

תרגום: אריק כואותו

כבר כתבתי כאן על היותנו כמפרשים של העולם, וכיצד בפעמים רבות אנו נתקלים עם קודים תרבותיים וערכים, וכיצד אנו נזהרים עם בעולם ובתופעות לסביבתנו לפי הערכים שכבר יש בתוכנו. באספקט זה, יכול לדבר שאותו הדבר שאנו חושבים אליו קובע ביחס ההתנהגות שלנו. השינון לא הוא שלילי, בפני עצמו, כי אין לנו ברירה כדי לעזוב ממנו. כל בני אדם מתנהגים לפי איתוס אחד (ἦθος – ethos), שמתווך בינו ובין העולם.

אני נער אחד, שגדל בבית שונה. הוריי מעולם לא התחתנו באופן פורמלי. אבא שלי מעולם לא היה איש עם ערכים דתיים קבועים בכלל, ואמא שלי, להפך, תמיד היתה אישה עם איתיקה. גידולה היה פקדני והייסורים שהיא נתקלה בהם בחיים שלה הוראו אותה שהצורה הטובה ביותר מלנצל בעולם של שנות ה-70 היתה משרישה את חייה האישיים באותם הערכים ובעיצות הישנות של אמא שלה.

אני בגיל 29, ונולדתי בסוף שנות ה-70 ואני שריד מעידן ההפלות, כך כמו קרה למשה. אני שריד מהחתרנות התרבותית שהיתה בשנות ה-80 ומהתרוקנות המחשבות של המתבגרים בשנות ה-90. היו לי הרבה ידידים שנאבדו בדרך, וזה בגלל פקדנות דתי חשוף. הייתי עקור מן הקסם ומן חוסר התחושה המכמר שבשילוש: סקס, התמכרות ואלימות.

היום, אני לומד לחיות ולהינהות באותם הערכים הישנים שמעולם לא היו צריכים להיאבד לעולם. איזה טוב להיות נשוי, אצל אישה לידי, לשתות קפה טוב בבוקר, לעבוד, לחיות בצוותא עם אנשים נעימים, מצחיקים, אינטליגנטיים, והטוב ביותר בכל אלה הוא זה: לגלות שהחיים לא הם רק סקס וכספים.

הגירושין הם נתונים בסטטיסטיקה של הרוב, אבל יש לי הזכות של אי-שייכות לסטטיסטיקה זו. זה שקורה לרוב האנשים לא צריך לקרות לי בהכרח. אני לא חושב שסקס וכספים הם יסודות למציאות שלי. הם היקפיים. יש לי "שדים פרטיים" ואני לוחם בהם מדי יום, אבל אני חופשי! אני בחרתי בנישואין קלסיים ומתכנן לגדל בנים. אני לא לומד להנדסה גם לא לרפואה, ואני לא רוצה להיות עורך-דין, בכל זאת לא מזלזל את מי שלומד למדעים האלה.

בחרתי לחיות חיים של ערכים מוסריים-דתיים ואני חושב שזו היא הברירה הטובה. אני לא שוקל את עצמי פונדמנטליסט, במשמעותו הפרטית, אעפ"י שיש לי אישיות רדיקלית, פחות או יותר, בכמה אספקטים של החיים. אבל, מה הבעייה? בדרכו, אגנוסטי אחד הוא כל-כך מאמין באי-אמונה שלו כמו פונדמנטליסט דתי. אתיאיסט אחד הוא כך בטוח באי-מציאות של אלהים כמו תיאיסט איזשהו שמאמין בו. האם יש בזאת רמז של רדיקליות?

אני לא מאמין בניטראליות אידיאולוגית, ומישהו שיש בו קצת חוש פילוסופי מאמין ויודע את זה. אני חושב על העולם על פי הערכים שלי, שאני לוקח בחשבון שהם משחררים, ולכן אני מגלים אותם פה, בתקווה שאחרים יכולים יהיו למצוא נוחיות כמו שמצאתי.

כשאנחנו צופים בטלביזיה, הכל מסתכם בכספים וסקס. אותו דבר קורה בשיחות חברתיים, במגזינים, בעתונים, באינטרנט ובזרמים חברתיים, וזה הדיבור: יציבות פיננסית ויציבות מינית. איפא (סליחה!) האם אין חיים מחוץ לווינוס? האם הם לבד הם האספקטים היחידים בחיים?

ווינוס – כוכב הלכת: היה ידוע מאז תקופת האימפריה הבבלית, והוכחה לזה היא תגלית ארכיאולוגית ישנה, ידועה בשם "לוח של ווינוס מן אמיסגודה" (מאה ה-7 לפה"ס). בתגלית זו, כוכב-הלכת ידוע בשם "עשתר". עשתר היתה אילה במיתטלוגיה אשורית-בבלית, מיוחסת לאהבה, פרייה וארותיות. למיתוס של עשתר יש שורשים באילה שומרית "איננה", ידועה גם בשם "מלכת שמים". בדרך אגב, האילה היוונית-רומית המיוחסת למיניות היא "ווינוס", גם ידועה בשמה היווני "אפרודטה". הפולחנים "אפרודיזיאקים", עם כהנות סקסואליות, היו הרבה ידועים באתונה ובקורינתוס.

ווינוס-אפרודיטה – הן האווירה התרבותית שבה האנשים היו שואפים את הסקס, מוצאים בו טקס, פולחן לכבוד הגוף ולהנאה. הפולחנים אל הפרייה היו פופולריים ללא ספק, ובאופן מיוחד, המיניות היא, באספקטים אחדים, קרובה בהרבה לדבקות רוחנית.

יש משהו דתי בחושניות ואכן בקלות מתהוות התופעה להאלהה של הארותיות, כצורת "עבודה אלילית לסקס". לצד שני, ניצב האתגר כיוון לגאולה של המיניות ושל ההנאה, שיש במגבלות החופש המוצעת בידי הערכים המוסריים, קודם נחשבים כמיושנים או מקוטעים מהדרך שהעולם צועד בה היום.

ההסבר הזו על הארותיות היא כלפי הקדושה שיש במגע כל-כך נאה, נבואי והרמוני שהוא הסקס. המפגש, החילופין, הנגיעה והפנימיות הם אלמנטים במסתורין של הסדר עמוק רוחני, של משמעות אסתטית מדהימה, שצריכה להיות נזקק להעיקרים שמתכננים אותם. הבאנאליות של הסקס, הבליטה שלה והראוותנות שלה שסובב לסביבת הנושא, הן מלֻווֹת אצל אלימות מטרידה, בפעולה של בורות שגונבת את הקדושה מפעולה כל-כך נפלאה כזו.

כל פעמים שהציביליזציה מחפשת להעדיף אספקטים מסוימים מהמציאות, היא מטעה ומתאבדת באופן תרבותי. להתרכז או לגרור את החיים לסתובב סביב מתן הבורא, הוא כמו להישאר שבוי בפנים המערה, בשעה שיש הרבה עושר ויופי בפעם תפילה, באמנות, במוזיקה, באכילה, בתרגיל ספורט וכד'. יש המון רגישות בצניעות ובטבע.

המושג של ההצלחה המינית המיוחס לקוונט של סקס הוא מיתוס מרכז ומפחית. צריך לחשוב בהצלחה מציאותית, כשהאסתטיקה, המדיניות, האמנות, הכלכלה, החינוך ומתנות אחרות שאלהים נתן לנו מציעות שירות גדול כדי שהאדם יהרהר על אודות מציאות יותר עמוקה ומשמעותית, קשורה לזהותו עצמה ולנוכחתו הקיימת בהיסטוריה.

מה היתה הכוונה אחור ההוראה המקראית על זוגות בני ישראל שהיו צריכים להישאר באופן סיקסואלי במרחק בזמן הנידה? זמן זה, כמו אמר רב מפורסם אחד, היה חשוב מאוד לאישה. באותו הזמן, היא היתה נעדרת ולא מטפלת בבנים, בבעל או במשפחה שלה, וחיה בזמן מסוים עצמאית. אחרי זמן זה, כמובן, יקרה המגע המיני בין בני-הזוג. אבל עכשיו, בפעם זה, המגע יהיה יותר אינטנסיבי וכל-כך עצום, נחשב אפילו לעיני בני-הזוג כמו "המפגש הראשון". ברצינות... יש חיים מעבר לסקס.

אחדים אומרים שבעבר רחוק, האנשים לא היו עושים יחסי מין עם נשיהם בירח מלא, כי זה היה הזמן שבו הלילה היה מואר ביותר ואז האנשים היו משתמשים בלילה מואר כדי לצייד ולהביא אוכל אל תוך הבית. באופן ביולוגי,היה לנשים, בזמן זה, התקופה של הווסת במחזור שבעת ימים (זמן מהירח המלא עד הסהר).

במשך הזמן של הציוד, האנשים היו מגלים את הטבע, יכולים לגשת לעולם החיצוני, לדעת על הסיכויים, ההרפתקה, הדבקות במוזר ובנורא. הם היו חופשיים, פתוחים לאפשרויות.הם היו מגלים סוף-סוף את האמנות של לחיות. הם היו יודעים שיכובדו בידי נשיהם ובניהם, אם יביאו להם מאכל הביתה. היו מכובדים כגיבורים, ראוי לאנושיותם.

האדם המודרני שכח את ההרפתקה, את החופש, את פשטות החיים ושהמטלה הם רק הבעה גדולה של אותו ישות שאנו חיים בה: אנחנו פשוט בני אדם!

הארותיות של העולם היא כנגד הדרך של הערכים האלה. העולם הוא יותר מסקס והסקס הוא יותר ויותר ממה שחושבים עליו. התשוקה מלהיות קשור אחד לשני מביעה את התשוקה מלהיות קשור לאלהים עצמו, מלחזור על הקשרים הנשברים. דבר-מה נשבר בהיסטוריה. דבר-מה התנתק ו"רליגרי" (religare – לקשור מחדש) היא התנועה הבסיסית בכיוון אל המשמעות המחודשת של החיים, כדי שבהם ישולם האדם.

הצניעות והחיים הפשוטים יכולים להוכיח שהקול של הרוח בין העלות בעץ היא עושר שאין בו ערך או מחיר, שלקום בבוקר ולראות את האישה שלך שוכבת כמלאך הוא כנגיעה בשלטונות אלהים. אנו לא צריכים משום דבר יותר אינטנסיבי מאשר האינטנסיביות שבדברים הפשוטים. בסופו דל דבר, יש חיים מעבר לווינוס, לסקס, לכספים ולכוח.

Orgulho Nerd...

Dia 25 de Maio - Dia Internacional do Orgulho Nerd

Se você lê alguma coisa neste blog... você pode ser um deles.
Veja a matéria do Fantástico clicando aqui.

Amplie seus conhecimentos nerd visite o Portal Jovem Nerd
http://jovemnerd.ig.com.br

Rirás: o drama da obediência

Por Igor Miguel

Meu nome é Rirás. Sentei-me aqui em uma pedra para narrar o que me aconteceu há pouco em um monte, um Lugar de ver Deus.

Tudo começou quando meu pai – Pai de Povos – acordou cedo e pegou seu jumentinho, selando-o para uma jornada relativamente longa. Para mim, meu pai sairia a procura de pastos para o rebanho ou iria em contato com alguns dos vilarejos da região, mas estranhamente ele veio até minha esteira, com a sandália de suas peregrinações e me chamou:

- Rirás! Rirás!

Chamou-me enfaticamente, meu pai e Pai de Povos. Levantei-me imediatamente. Pois, entre nosso povo, se o pai chama, logo levantamos e respondemos. Perguntei-lhe o que desejava e que estava à sua disposição. Apontando para um monte ao longe, meu pai referiu-se a uma região onde há muito tempo atrás ele teve um encontro com um tal Rei da Justiça, governante de Paz, sacerdote do Deus dos Lugares Altos, homem misterioso, sem história e sem genealogia.

Meu pai tomou uma faca, que costumeiramente usamos para abater ovelhas, pegou os mantimentos para a viagem e quando partíamos, ele chamou minha atenção para um feixe de lenha que estava amarrado em um canto. Tomei-o sem entender, também não perguntei, pois afinal, meu pai sabia certamente o que queria, sempre confiei em tudo que ele fazia. Aprendemos a não questionar nossos progenitores, por isso obedeci e fui com ele.

Na caminhada meu pai contava histórias sobre minha infância e sobre como meu nascimento foi especial. Que minha mãe riu-se de um mensageiro do Deus dos Lugares Altos que lhe dizia que em breve ela daria luz a um filho. Riu-se pois era velha, há muito não sabia o que eram os prazeres do Éden. Por rir-se, deu-me o nome de Rirás. Pois de fato, ela riu-se de alegria quando percebeu que estava à espera de um filho sendo já de muita idade. Meu pai sempre se emociona quando conta esta história, mas ele continuava caminhando, narrando contos antigos, como que para se consolar. Ele relutava em se manter obtuso, eu percebia que meu pai vivia um conflito entre firmeza e medo, mas não parava de caminhar.

Passamos por um altar, provavelmente levantado por sacerdotes locais, imediatamente ele se lembrou dos altares que levantou e lembrou-se de suas peregrinações, lembrou-se quando recebeu seu nome por promessa, pois recebera uma letra do nome do Deus dos Lugares Altos, confirmando seu nome Pai de Povos.

Estávamos no sopé da montanha e ele me disse que ela se chama Lugar de Ver Deus e respirando como que vendo algo, disse que um dia aquele lugar receberia povos de todos os lugares do mundo, que se tornaria uma Cidade de Paz.

Continuamos a marcha e meu pai, apresentava um cansaço que não lhe era peculiar, mas encontrou forças sabe-se lá onde, para continuar, tentava ajudá-lo, era idoso, mas perseverava em sua marcha. Finalmente, chegamos ao Lugar de Ver Deus e lá meu pai me pede para ajudá-lo a construir um altar de pedras do deserto.

Quando o altar finalmente estava pronto, meu pai e Pai de Povos, amarrou a lenha, colocou-a sobre as pedras e percebi que ele estava preparando um sacrifício. Perguntei-lhe onde estava o animal para o holocausto para que o pegasse, mas ele hesitou e com os olhos cheios de lágrima, me tomou nos braços e chamou-me e disse-me:

- Rirás! O Deus dos Lugares Altos, nos fez chegar a este Lugar de Ver Deus e Ele Certamente Verá. Deita-te no altar!

Dentro de mim, vieram vários questionamentos. O que meu querido pai estava pensando naquele momento?

Vi que naquele instante, meu nome não era compatível com o que estava acontecendo. Como rir em um momento tão difícil. Seja lá o que meu pai estava fazendo, eu sabia que tinha que obedecê-lo, meu pai me ensinou bem sobre obediência, que devemos ser obedientes se necessário até com a vida. Deitei-me sem demora, ele me amarrou como se amarra uma ovelha e lágrimas continuavam rolando em seu rosto, isto sim me preocupava.

Repentinamente distrai-me com uma pequena gota de lágrima que escorreu de sua barba e tocou a minha testa, distrai-me e lá estava ele – Pai de Povos e meu pai, erguendo a faca que abate ovelhas e quando já descia com ela, fechei meus olhos e ele também, até que um voz densa e de fazer tremer os ossos gritou, dizendo:

- Pai de Povos. Basta!

Meu pai, caiu de joelhos e em profundo respeito ouvi a voz que do céu vinha. Era a voz do Deus dos Lugares Altos, que lhe dizia que por sua obediência ele confirmaria seus descendentes e o faria crescer e se multiplicar. Enquanto meu pai ouvia eu permanecia no altar, sem saber exatamente o que acontecia, salvo as vozes e os ditos.

Ao terminar isso, meu pai levantou-se com o rosto pálido e aos poucos, o rubor voltou junto com sua consciência. Ele tirou apressadamente as cordas que me amarravam e vimos um animal para o sacrifício amarrado à alguns arbustos. Meu pai o tomou, o imolou e a fumaça subia até o Lugar Alto de Deus e finalmente vi uma alegria nunca vista no rosto do meu pai. Ele ria, ria muito, pegou-me nos braços, dançava e se alegrava e dizia:

- Ri filho! Ri! Pois Ele viu e nós o vimos. Podemos ser testados, mas no final, quando obedecemos rimos! Essa é tradição do nosso povo, certamente Rirás!

Foi assim, que meu pai tornou-se Pai de Povos. Ele mostrou que o homem quando responde àquele que o chama, pode aprender a arte da obediência e assim realizar-se, não no que possui, mas no quanto está disposto a se desprender por amor ao Deus das Alturas. Pois, realizar-se está em realizar Sua vontade, que é surpreendente, pois Ele Sempre Verá.

Enfim, meu pai me ensinou a alegria da possibilidade do ser, ao invés do sofrimento causado pela perda da posse.

___________________
Elenco:

Abraão: (hb. avraham) - Pai de Povos.
Isaque: (hb. Itschák) - Rirás.
Melquisedeque: (hb. malki-tsédek) - Rei da Justiça.
El Elion: (hb. El-Elion) - Altíssimo, Deus das Alturas.
Monte Moriá: (hb. Makon Ree Iá) - Lugar de ver YHVH.
Jerusalém: (hb. Yerushalaim) - Cidade da Paz.
O Senhor Proverá: (hb. YHVH Ireê) - Yhvh Verá.